מסלולי טיול באזור ניו אינגלנד - ארצות הברית

פסטיבלי דלעת
השיא העולמי החדש שייך לחקלאי מאוהיו שהצליח לגדל דלעת-מפלצת ששוקלת 782 קילוגרם. בכל סתיו מגיעים לתחרויות הארציות ברחבי ארצות הברית מגדלי דלעת נלהבים חדשים. עשרות אלפי תיירים ומבקרים מתגודדים בירידים כפריים כדי לראות אותם.

דלעות כתומות בוהקות ועלי שלכת צהובים ואדומים הם תשוקת הסתיו הגדולה של אמריקה. הנהירה אחריהם צוברת בשנים האחרונות ממדים שקשה קצת להאמין בהם. פעם זה היה בעיקר באזור ניו אינגלנד (מדינות צפון מזרח ארצות הברית, מיין, קונטיקט, ניו המפשייר, מסצ'וסטס, ורמונט ורוד איילנד). היום מתפשטת הנהירה אחר השלכת והדלעת למדינות רבות אחרות ברחבי המדינה. אפילו בקנדה מתקיימים כמה פסטיבלי דלעת וטיולי שלכת יוצאים לדרך מוקדם יותר מאשר במקומות אחרים.

בעיירה קין (KEENE) בניו המפשייר אספו והציגו בפסטיבל הדלעת של אוקטובר 2008 כמות מדהימה של 22,663 דלעות שגולפו ועוצבו כמנורות חלולות ("המנורה של ג'ק"), כמיטב המסורת המקדימה את חג הלוווין (ליל כל הקדושים). למרות זאת היתה אכזבה מסוימת בסיום הפסטיבל. שנה קודם לכן אספו שם אלף דלעות יותר, ולמרות שקין עדיין מחזיקה בשיא העולמי הרשום בספר השיאים של גינס, לא הצליחו 55 אלף משתתפי הפסטיבל לשבור אותו. השנה, מבטיחים המארגנים, כאשר ייפתח פסטיבל הדלעת ב-16 באוקטובר 2010, יישבר מחסום 25 אלף. אתר הפסטיבל »

הפסטיבל של קין אמנם מפורסם במידה מסוימת בזכות מספר הדלעות הגדול שמצליחים לאסוף בו, אבל למעשה הוא רק אחד מבין עשרות פסטיבלים דומים להפליא שנערכים במקומות רבים בארצות הברית מסוף חודש ספטמבר ועד ליל כל הקדושים, החל כל שנה ב-31 באוקטובר. ההיגיון של פסטיבלי הדלעת והתזמון שלהם פשוטים: הדלעות, ענקיות, כתומות ומרהיבות, מבשילות בסוף ספטמבר. הן מוצגות לראווה ולמכירה בצידי הדרכים, בכניסה לחוות שבהן מגדלים אותן ובכל השווקים העירוניים. המסורת אומרת שבכל בית כפרי, בעיקר כזה שיש בו ילדים, יגלפו במהלך אוקטובר בדלעת ענקית פרצוף מפחיד, יתקעו בתוכה נר או פנס ויציבו אותה בחלון הבית, או לצד הדלת. בבתים רבים בניו אינגלנד אפשר לראות במהלך אוקטובר חמישה או שישה פרצופים כתומים ומחייכים כאלה בכל חצר.

המבחר של פסטיבלי דלעת גדול מאוד. אלה אירועים ששומרים עדיין על האופי הכפרי והתמים שלהם. יש בהם פעילויות שמיועדות לכל המשפחה, משחקים לילדים, הרבה תחרויות אפייה של מאכלים עשויים מדלעת, תחרויות יופי מקומיות בהן מוכתרת "מלכת הדלעת" ו"צעירת הדלעת של השנה". כל אלה הם מין גרסה עכשווית לאגדת סינדרלה שנסעה לנשף בדלעת שהפכה למרכבה מהודרת. הגברים מתעסקים בעיקר בתחרויות שקילה בהן מוכתרים הדלעת הכבדה ביותר והמגדל המוצלח ביותר (גם הוא, בדרך כלל, די כבד). 

השנה אפשר למצוא פסטיבלים כאלה בעיירה ורסאי באינדיאנה  (3-7 באוקטובר), בברוקוויל קנזס, (6-7 באוקטובר),  במילפורד ניו המפשייר (11-13 באוקטובר), ובסירקלויל אוהיו (16-18 באוקטובר).
מידע על רבים מספטיבלי הדלעת בארצות הברית אפשר למצוא באתר האינטרנט »

באוהיו זוכה פסטיבל הדלעת לפופולריות עצומה. תושבי סירקלויל מעידים על 300 אלף מבקרים בכל שנה, שמציפים את רחובות העיר הקטנה. חלק מן הפופולריות הזו נובע מן הוותק של הפסטיבל המקומי – הנערך ברציפות מאז 1903. באורח לא צנוע במיוחד מכנים תושבי סירקלויל את הפסטיבל שלהם "הצגת החינם הגדולה בעולם". לרגע אפשר לשכוח שמדובר בסך הכל בפסטיבל הדלעת השנתי.

גם הדיוטות שדלעת ששוקלת כמה מאות קילוגרמים לא מרשימה אותם במיוחד יכולים לשאוב הנאה גדולה מן הצבעים העזים שהתצוגות האלה יוצרות. אל הכתמים הכתומים העזים האלה מצטרפים עלי השלכת, שהופכים מסוף ספטמבר עד סוף אוקטובר מירוקים לאדומים, זהובים, צהובים ובסופו של דבר חומים. הסיבה פשוטה מאוד – הימים הקצרים יותר, שעות האור מתמעטות ועוצמת השמש הפחותה משפיעים על הכלורופיל המעניק לעלי העצים את הגוון הירוק. התוצאה - יערות גדולים של עצי אשור, ליבנה ואדר משנים מסוף ספטמבר בהדרגה את צבעיהם. סוד היופי של היערות בשלכת טמון בעיקר בכך שיגדלו בהם עצים מסוגים שונים. כך נוצרים כתמי צבע וגוונים, שנובעים מכך שלכל עץ יש קצב משלו, שבו עליו מצהיבים ונושרים. באמצע אוקטובר נוצר מצב בו חלק מן העצים בתחילת התהליך ואחרים כבר בסיומו.  
התופעה הזו זכתה לפרסום רב והפכה את טיול הסתיו ליערות של ניו אינגלנד לענף תיירות מכניס ומצליח מאוד. כתוצאה מכך במהלך אוקטובר אי אפשר להשיג במקומות רבים אפילו מיטה אחת באלפי בתי המלון והמוטלים הפזורים באזור הזה, אחד העשירים והמפותחים בארצות הברית. ברחבי מיין, שנחשבת לנפלאה במדינות השלכת, מזמינים רבים את חדרי המלון שלהם שנה מראש, כאשר הם לוקחים כמובן את הסיכון שהשלכת תתאחר או תקדים ותציג אותם באור קצת מגוחך. 

מסלולי שלכת
"מציצי העלים" (LEAF PEEPERS) הוא הכינוי המקובל לתיירי השלכת. רובם נוטים בעיקר לנסיעה ממושכת במכונית ומסתפקים רק בגיחות קצרות לשיטוט בין העצים ולדריכה על מרבד עלי השלכת. הליכה ממושכת ביער לא נראית להם הכרחית. לעומת הנוסעים הנמרצים האלה יש גם גרסה שונה, של אלה שזמנם והסבלנות בידם. הם מגיעים לאחת העיירות בניו אינגלנד ושוכרים בה חדר לכמה שבועות. כך הם יכולים לעקוב מקרוב אחר השתנות הצבעים ההדרגתית ביער הקרוב והחביב עליהם.

בין המסלולים שנחשבים ליפים ביותר אפשר למנות את הטיול היוצא מן העיירה באנגור (BANGOR) במיין, עיר מגוריו של הסופר סטיבן קינג, ומקיף את הפארק הלאומי אקאדיה, על חוף האקויינוס האטלנטי. באזור החוף המרכזי של מיין נחשב אזור שמורת קיימדן הילס לנקודת צפייה מצוינת בשלכת.
בניו המפשייר מומלץ לצפות בעלי השלכת בעיקר לאורכו של כביש מס' 101, מדרום לעיירה מנצ'סטר ולכיוון מילפורד. קטע זה נחשב לאחד המרהיבים ביותר בעיקר בזכות עצי האדר הענקיים שמסוככים על הכביש. 
בוורמונט ממליצים המומחים לנסוע לאורך כביש מס' 9 מזרחה או לאורך כביש 100 צפונה. עיירה בשם ניופיין (NEWFANE), באזור המכונה ההרים הירוקים, נחשבת כאן ל"דוגמא המושלמת לישוב בניו אינגלנד".
באזור העיירה גרפטון שבמדינת ורמונט ניצבים כמה מן הגשרים שזכו לפרסום בספר ובסרט "הגשרים של מחוז מדיסון". סביב הגשרים האלה צומחים עצי אדר (מייפל) שעליהם הענקיים מעניקים לשלכת כמה מן הצבעים היפים ביותר.