מרתה'ס ויניארד ונאנטוקט

באיים האמריקאיים מרתה'ס ויניארד ונאנטוקט קשה להפריד בין המיתוס למציאות. הנשיא ברק אובמה בילה במרתה'ס ויניארד את אחת מחופשותיו הראשונות  במהלך כהונתו. הוא המשיך כך שושלת ארוכה של נשיאים נערצים שהגיעו לאי. המפורסמים ביותר הם ג'ון קנדי בשנות השישים וביל קלינטון בשנות התשעים.

שני האיים באוקיינוס האטלנטי, מול חופי ניו אינגלנד, בין ניו יורק לבוסטון, זוכים כבר הרבה זמן למעמד מיתולוגי. תחילתו של המיתוס בספרו של הרמן מלוויל "מובי דיק", שנחשב לאחד ממכונני התרבות האמריקאית. ה"פיקווד" ספינתו של גיבור הספר, צייד הלווייתנים קפטן אחאב, יוצאת למסעה מן הנמל בנאנטוקט. "מובי דיק"  ראה אור ב-1851. האיים היו אז המרכז העולמי של ציד הלווייתנים. שמן לווייתנים שימש כחומר תאורה חשוב ולהקות הלווייתנים הגדולות העניקו את ההרגשה שאוצר הטבע הזה אינו מתכלה. ציד לווייתנים אסור כיום, אמצעי התאורה השתנו, ההכנסות של נאנטוקט ומרתה'ס ויניארד מבוססות על תיירות וזו מבוססת על נוסטלגיה והערצת כוכבים. מתור הזהב של עידן הציד נותרו בתיהם המפוארים של קברניטי הספינות, הנמלים והרבה מאוד מזכרות בעלות אופי ימי כמו מצפנים עתיקים, או מפות ישנות.
אפילו שמות האיים הם חלק מן המיתוס. נאנטוקט הוא עיוות של מלה אינדיאנית שפירושה "ארץ רחוקה". פירוש השם מרתה'ס ויניארד הוא הכרם של מרתה, אבל איש אינו יודע לבטח מיהי מרתה. חושבים שזו היתה בתו הצעירה של ברתולומיאו גוסנולד, שסיפח את האי ב-1602 לכתר הבריטי. אז, כך מסבירים, היו כאן ענבי בר. היום אין לגפנים האלה זכר.  

את הפרק החדש והמשמעותי לא פחות במיתוס של נאנטוקט ומרתה'ס ויניארד כתבו בשנות השישים של המאה העשרים משפחות האצולה האמריקאית ובראשן משפחת קנדי. לבני המשפחה המיתולוגית יש עדיין אחוזת נופש באי וצאצאי המשפחה מגיעים למרתה'ס ויניארד בעיקר בחודשי הקיץ. ביל והילארי קלינטון העניקו בשנות התשעים חיזוק משמעותי למיתוס העשירים והמפורסמים כאשר בחרו לבלות באיים את רוב החופשות שלהם. כוכבי קולנוע מפורסמים כשרון סטון, רוברט דה נירו, ספייק לי ואחרים, שרכשו בתים במרתה'ס ויניארד, תרמו את חלקם למיתוס העושר והזוהר שמרחף מעל האיים. הבעיה של המבקר המגיע בעקבות המיתוסים האלה לאיים היא שאי אפשר לראות מאומה מכל זה. העשירים והמפורסמים מגיעים לכאן בעיקר כדי להשתזף על חוף פרטי ולהימנע ממגע עם ההמון. בסיור המודרך במרתה'ס ויניארד המדריך אמנם מצביע מחלון האוטובוס על חומות של אחוזות מפוארות ועל שערי ברזל נעולים ומסביר שכאן מתגוררת במשך שבועיים בשנה וויטני יוסטון ושם בילה דני דה ויטו את חופשתו האחרונה, אבל אין בכך הרבה עניין או סיפוק. יחד עם זאת, שני האיים הם מקומות מיוחדים ומרתקים, אם באים אליהם בגלל שימור האדריכלות, החופים והנוף. 

כל ביקור באיים מבהיר שיש כאן סתירה: הכסף הגדול מצד אחד והרצון לשמר את הבידוד, הפשטות והטבעיות של האיים מצד שני. כולם, בייחוד העשירים והמפורסמים, בורחים לכאן מאמריקה המהירה, הצרכנית, הקולנית. זו בריחה קצרה. השיט במעבורת מן הנמל של היאניס, על החוף הדרומי של כף קוד, למרתה'ס ויניארד או לנאנטוקט, נמשך רק כשעה. למרות המרחק הלא גדול, בעיקר בזכות המאמץ המכוון שמושקע בכך, האווירה באיים שונה באופן משמעותי מבוסטון הסמוכה. יש בהם תחושה של מקום רגוע, לא מפותח במיוחד, מנותק ובעיקר כזה שחי עדיין בעבר. התיירים באים בגלל הנוסטלגיה של בתי העץ הצבועים בצבעים שקטים, גינות מטופחות, סירות לבנות ודיג סבלני כתחביב נפוץ.      

שני האיים המבודדים, השומרים בקנאות על האופי המיוחד שלהם, הפכו בשנים האחרונות לאתרי תיירות פופולריים. בשיא עונת הקיץ, ביוני עד ספטמבר, הם אפילו צפופים. בנאנטוקט מתגוררים במשך כל השנה עשרת אלפים תושבים. בקיץ מגיעה אוכלוסיית האי ל-40 אלף. שני האיים אינם מקומות זולים במשך כל השנה, אם כי לביקור מחוץ לעונה יש יתרונות גדולים, הן ברמת המחירים והן במידת הצפיפות וההנאה שאפשר להפיק מביקור כזה. מיד לאחר שמציינים היום (31 באוקטובר) את ליל כל הקדושים יורדים באופן משמעותי מחירי הלינה באיים, העונה הרשמית מסתיימת, רוב המבקרים כבר עזבו לפני כחודש, ומטיילי השלכת של ניו אינגלנד וכף קוד מעדיפים בדרך כלל אזורים מיוערים יותר. 

הבדיחה האהובה ביותר על התושבים הקבועים בנאנטוקט היא "המיליונרים כבר לא גרים כאן יותר. המיליארדרים גירשו את כולם". ההיבטים הרציניים יותר של הבדיחה הם שמחירי הנדל"ן אמנם גבוהים מאוד, אבל העשירים יודעים לדאוג היטב ובנדיבות לסביבה שלהם. שליש מהאי הקטן, ששטחו רק כמאה קילומטרים רבועים, הוכרז כשמורת טבע, כלומר הוטלו הגבלות בנייה קשות על אזורים גדולים. בחדרי מלון רבים בשני האיים אין מכשירי טלוויזיה. זה חלק מן המאמץ המתמשך להתנתק מאמריקה הצרכנית. אין בשני האיים בתי מלון גדולים של הרשתות הנודעות, רוב בתי המלון הם אכסניות משפחתיות מפוארות, שמציעות חדרים בודדים. אין כאן אולמות אוכל גדולים של רשתות המזון המהיר (יש אמנם כמה סניפים של הרשתות האלה, אבל הם קטנים וצנועים מאוד, כמעט נחבאים). למרות הקהל העשיר אין כאן, גם לא בעיירות הגדולות יותר, חנויות בגדים של הרשתות הגדולות או בתי כלבו. יש באיים מעט מאוד כלי רכב, בעיקר בגלל המחירים הגבוהים מאוד בהעברת מכוניות במעבורת. המחירים האלה מונעים מהתיירים לבוא עם כלי רכבם. אפילו חלונות הראווה נראים צנועים ואחידים, בעיקר בגלל מגבלות עירוניות, שנועדו להבליט את האדריכלות המקומית. באדרגרטאון, העיירה המרכזית במרתה'ס ויניארד, ניצבים זה לצד זה עשרות בתי עץ קולוניאליים מן המאה ה-19. כולם שימשו בעבר קברניטים של ספינות ציד לווייתנים. כולם זוכים עכשיו לשימור ולאחזקה ברמה גבוהה. חלק מן הבדלנות של האיים מתבטאת בחוקים מקומיים ובמגבלות שהתושבים נוטלים על עצמם. שתיית אלכוהול מותרת רק בשתי העיירות המרכזיות – אדגרטאון ואוק בלאפס (Oak Bluffs). שאר האי הוכרז כ"יבש", ולא מוכרים בו אלכוהול. 

את רוב הסיורים באיים עושים בעזרת אופניים. המרחקים לא גדולים, אין עליות קשות ובכל אחת מן העיירות פועלות חברות להשכרת אופניים. המחירים אמנם גבוהים מאוד יחסית למקומות אחרים (25 דולר ליום במרתה'ס ויניארד) אבל זו עדיין דרך נעימה יותר מן האוטובוס שמעניק סיור מאורגן וכולל מדריך חובב בתים של כוכבים הוליבודיים.

החלק המערבי של מרתה'ס ויניארד פחות מיושב ויותר פראי. הישובים הגדולים, ויניארד הייבן, אוק בלאפס ואדגרטאון מרוכזים בחלק המזרחי. כרבע משטח האי מוגדר כיום כשמורה ורכישות שטחים חדשים לשימור נעשות בכל שנה. השיטה המקורית של מרת'ס ויניארד היא: שני אחוזים משטח של כל עסקת נדל"ן שנעשית באי מוקדשים לשימור הטבע. המעבורות מגיעות לויניארד הייבן בקצה הצפוני של האי.

מידע מלא באתר לשכת התיירות של מרתס ויניארד »