איטליה - כפרי הצ'ינקווה טרה

אזור הצ'ינקווה טרה (חמש האדמות – Cinque Terre), דוגמה מוצלחת לרצועת חוף ים תיכונית, הוכרז כבר לפני כעשר שנים כפארק לאומי, כנכס עולמי של אונסק"ו וכאתר שימור בדרגה הגבוהה ביותר. חלק מן הקסם טמון בעובדה שמדובר ברצועת חוף לא ארוכה – שמונה עשר קילומטרים בלבד. לאורך הרצועה הזו יש הכל – קו חוף הררי ומפורץ, חופים נקיים, שתי שמורות ימיות, מטעי זיתים וכרמי ענבים, טראסות אבן גבוהות שנבנו במשך מאות שנים, כדי למנוע את קריסת ההרים אל הים ולאפשר עיבוד חקלאי בשטח גדול ככל האפשר, חמישה מנזרים, ומאות קילומטרים של שבילי הליכה מפותלים שמובילים לנקודות תצפית יפות.

עד שנת 1960 לא היתה אל חמשת הכפרים כל גישה אחרת מלבד שבילי הליכה ומעגני סירות. הכפרים הם ריומאג'ורה, מאנארולה (Manarola), קורניליה (Corniglia), ורנאצה (Vernazza) ומונטהרוסו אל מארה (Monterosso al Mare). כולם, מלבד קורניליה, בנויים על קו המים. יש להם מעגני סירות וחיבור לקו הרכבת שנסלל לאורך החוף, רובו במנהרות. הכניסה לכפרים במכונית אסורה. המגיעים ברכב נוסעים בכביש A12, האוטוסטראדה שמחברת את גנואה עם לה ספציה והלאה דרומה לליבורנו. הדרך הטובה ביותר לבקר באזור היא להגיע ברכבת או להשאיר את המכונית במגרש החניה בכניסה לכל אחד מן הכפרים ולצעוד ביניהם ברגל.

הסיבה העיקרית להגיע לכאן הם מסלולי ההליכה. ההצעה המתבקשת היא לצעוד בשביל "הכחול", כלומר שביל הים. שביל זה, הפופולרי ביותר, מחבר את חמשת הכפרים ונמתח קרוב לקו החוף, אם כי אין לטעות – הוא מטפס לא מעט פעמים למרומי הרכס ומאפשר לראות משם נופים יפים במיוחד. אורכו של השביל הכחול תשעה קילומטרים והוא מחולק לארבעה קטעים – בין הכפרים.

הקטע הראשון מריומאג'ורה למאנארולה הוא הקצר והקל ביותר. ההליכה בכיוון אחד נמשכת כחצי שעה בלבד. קטע זה זכה לכינוי "שביל האוהבים" (Via dell Amore). הכרטיס היומי עולה חמישה יורו. הצועדים בכל קטעי השביל ביום אחד לא יזדקקו לכרטיסים נוספים. הרוצים לפצל את ההליכה לכמה קטעים ירכשו בכל יום כרטיס חדש.

לאורכו של השביל ניצבים כמה ספסלי אבן ובית קפה שצופה אל הצוקים ואל הים מאפשר ללגום קפה מצוין בנוף נפלא. בערך במחצית הדרך, ליד פסל אבן של זוג אוהבים, תלויים על המעקה מאות מנעולי מתכת. מדובר במנהג מקומי שמשמעותו הנצחת הקשר.

קטע השביל מריומאג'ורה למאנארולה נסלל אחרון במסלול כולו. למעשה הוא תוצאת לוואי של הקמת מסילת הברזל בין הכפרים בין שתי מלחמות העולם. בוני המסילה הכשירו את השביל כדי שיוכלו לפוצץ בהר את המנהרות למעבר הרכבת. חלקים מן השביל הם מעין מרפסת שתלויה באוויר מעל הצוק ומעל המים. חלקים אחרים חצובים בסלע ומקורים. אין כמעט סיכוי לצעוד בקטע זה בבדידות, בייחוד בשעת השקיעה.

הקטע השני ממאנארולה לקורניליה ארוך קצת יותר וההליכה בו נמשכת כשעה ורבע. יש בו כמה קטעים שנחסמים לעיתים קרובות בגלל מפולות סלעים ועפר. רובו צמוד לחוף אבל החלק האחרון, לפני העלייה לקורניליה, כרוך בטיפוס די תלול בגרם מדרגות לגובה כמאה מטר מעל פני הים.

אורך הקטע השלישי מקורניליה לוורנאצה כארבעה קילומטרים. ההליכה נמשכת כשעה וחצי או קצת יותר, תלוי בקצב. קטע זה נחשב ליפה ביותר ויחסית לקטעים האחרים הוא מבודד למדי ולא רבים צועדים בו. המסלול חולף במרחק כמה מאות מטרים מקו החוף, לצד מטעי זיתים, בוסתני תאנים, לימונים ורימונים. רוב השביל לא סלול. בחלקו האחרון, בקטע היפה ביותר, יורדים הצועדים בגרם מדרגות אבן עתיק ומפותל שמוביל בסופו של דבר אל הכפר ורנאצה. פעם שימש השביל הזה כמסלול פרידות שהובילו את האספקה אל הכפר. התצפית מראש גרם המדרגות על בתי הכפר הצבעוניים והמפרץ הכחול מרחיבה את הנפש. 

ההליכה בקטע הרביעי והאחרון מוורנאצה למונטהרוסו אל-מארה נמשכת כשעתיים. אורך הקטע שלושה קילומטר אבל הוא מפותל ומעט קשה יותר מן הקטעים האחרים. חלקו הראשון כרוך בטיפוס ממושך למרומי הרכס ובחלק האחרון יורדים בגרם מדרגות תלול למלון פורטה רוקה בקצה הכפר.

היתרון הגדול של הליכה בשבילים אלה טמון בכך שהרכבת מאפשרת לחזור מכל מקום לנקודת ההתחלה במהירות רבה. היא מגיעה לכפרים בתדירות גבוהה (בכל חצי שעה) והנסיעה בין הכפרים נמשכת רק כמה דקות. כך אפשר לצאת לטייל בבוקר ולהחליט בכל כפר אם חוזרים או ממשיכים למחרת או בשנה הבאה.

לאחר שממצים את התענוג של השביל הכחול אפשר לפנות לשבילים האחרים. האפשרות הבולטת ביותר היא "השביל הגבוה" (המוכר גם כשביל מס' 1 או השביל האדום). זו למעשה רשת של שבילים ששימשה בעבר כדרך פרדות. השבילים מתפתלים בזיג-זג ענק במרומי הרכס. אורך הרשת כולה, שנמתחת בין הישובים לבאנטו (Levanto) ממערב לצ'ינקווה טרה לפורטוונרה ממזרח, כארבעים קילומטרים. הפרשי הגבהים עימם מתמודדים הצועדים בשבילים אלה כאלף שלוש מאות מטרים. השבילים על גב הרכס נפגשים במקומות רבים עם שבילי רוחב שיורדים לקו החוף ומתחברים אל השביל הכחול. הליכה רצופה לאורך הקטע המרכזי של השביל האדום נמשכת כעשר שעות. היא אמנם לא מספקת את הריגושים הבלתי פוסקים שיש בהליכה במקביל לקו החוף, אבל בכמה חלקים ממנה יש נוף יפה. היתרון הברור שלה טמון בבדידות. רק מעטים צועדים בשבילים אלה בראשי ההרים ותחושת הניתוק מן הציוויליזציה גדולה כאן יותר מבמקומות אחרים.

רשת שבילים נוספת היא רשת המנזרים. מעל כל אחד מן הכפרים, בערך בחצי מגובהו של הרכס, ניצבת כנסייה קטנה. המבנים עצמם אינם מרשימים במיוחד, אבל השבילים שמחברים אותם אל הכפרים ושביל אחד שמקשר בין הכנסיות ומשמש עדיין עולי רגל שמגיעים לכאן בעיקר בימי חגים דתיים, מאפשרים להתבונן בנוף מגובה רם יותר. קל להגיע אליהם ואפשר לחלק את ההליכה לכמה קטעים. שבילים אלה משמשים היום גם כמסלולי רכיבה לאופני שטח ומסלולי רכיבה לטיולי סוסים.